דב שי

דב שי 

1/1/1994 - 1/1/1913

דֹב (בֶּרָלֶה') שי נולד ביקטרינוסלב שבאוקראינה (1913) כבנם השני של אֶלְקָה (אלישבע) לאה לבית טובין (1886 – 1942) והרב יהודה לייב שוּמְיָאצְקִי (1884 – 1921).

בעקבות הפוגרום שנערך ביהודי העיר ב- 1919, בו נהרג על קידוש השם סָבוֹ הרב ישראל דֹב שומיאצקי, היגרה משפחתו של דֹב לקוֹבְנָה שבליטא – לעיר הולדתה של אימו.

בקיץ 1921 במוסקבה בדרך ליעדם נפטר יהודה אביו של דב ממחלת הטיפוס ובסוף שנה זו הגיעו האם ושני יתומיה לקובנה שהייתה באותם ימים מרכז יהודי-ציוני תוסס. הנער דֹב נקלט בגימנסיה היהודית והפך את קן השומר הצעיר שם לביתו השני. כשהיה דֹב בן 14 נפטר ממחלה אחיו הבכור. דֹב עלה ארצה בשנת 1935 להיאחזות גבעת-חן ברעננה, שם גם פגש ב- 1939 את העולה החדשה רשקה (רחל) בכר. בשנת 1940 נישאו השניים בפ"ת והקימו את ביתם ברמת השופט.

אחרי מלחמת העולם השנייה נודע לדֹב, שאימו נספתה בשואה, ומאז מדי שנה בפסח הוא היה קורא ברמה את הפרק "יזכור" בהגדה הקיבוצית של פסח.

דֹב האמין בכל ליבו בדרכו של הקיבוץ ועבד בנאמנות רבה בכל מקום אליו נשלח: סיקול שדות, משטרת הנוטרים הבריטית, סנדלרייה, פועל בנגרייה, עורך הביטאון התרבותי של הקיבוץ הארצי "הֵדִים". אך יותר מכֹל הוא אהב את עבודתו כמורה להומניסטיקה וכמחנך בהרי אפרים וראה בה שליחות והגשמה אישית של החזון הציוני בא"י.

דֹב היה איש ספר ותרבות, איש רעים להתרועע והיה אהוב על כל ידידיו ומכריו.

בשנותיו האחרונות הוא קִיבּץ לספר את כל השירים שכתב במהלך חייו והוציאם לאור בקיבוץ.

בהגיעו לגבורות חלה במחלה קשה ונקבר ברמת השופט באביב 1994.

 

רשקה ודֹב הקימו את ביתם בקיבוץ רמת השופט והולידו את יהודית (1943), אלישבע (1946) ומיכה (1950). נולדו להם שבעה נכדים: יאיר ועודד קדם. נועה, שירה ואור שי. נהרה וישי מור. יחד רוו שניהם הרבה אושר, נחת וגאווה ממשפחתם הרחבה.