חסיה לבית לוין, נולדה ב- 1915 בעיר וילנה שבליטא. כשקרבה החזית לליטא גורשו בדחיפות היהודים לפנים רוסי, מחשש פן יהיו מרגלים לטובת הגרמנים. בתקופה זו היא עוברת את המהפכה הקומוניסטית, שעליה היא אומרת בראיון ל"ברמה": "עלי המהפכה עברה במראה גוויות בחוצות, מהומות, רעב (לא בביתנו), יריות ונאומים נלהבים בכיכרות".

בשנת 1923 חוזרת המשפחה לליטא, לעיר פוניבז', ושם חסיה לומדת בבית ספר עברי מכתה ג' עד לסיום התיכון. חסיה מוצאת את דרכה ל"השומר הצעיר" והיא חניכה, מדריכה ואף חברה בהנהגה הראשית.

בית הוריה היה במרכז העיר והמה חברים לאחר שעות הלימודים. זה היה בית חם, מסורתי וציוני, שהייתה בו קופסת קק"ל, לאיסוף כספים לקראת הקונגרס,,, ועיתון "דבר", מדי יום. אבא שלה היה יצואן עורות ופרוות, אמא, עקרת בית, חברת אגודת הנשים ויצ"ו  ו"אם" קיבוץ ההכשרה השומרי שבעיר.

חסיה, לדבריה, הייתה חולנית מאד, וכאשר חברי הקן יצאו להכשרה לעליה ארצה, היא נפסלת. היא פוחדת להיות לנטל על החלוצים וחושבת באיזה עבודה היא תעסוק כדי להיות יעילה.

חסיה מספרת: "עליתי ארצה בחתונה פיקטיבית. הגעתי לנמל תל אביב, שאז רק נפתח. הייתי ראשונה ממשפחתנו שעלתה לארץ. אחרי המלחמה כבר יכולתי לתת כתף ועזרה לקליטת אחותי ואחי עם משפחתם. גם אמא שלי עלתה ארצה, ובזאת ניתנה לי הזכות והאפשרות להעניק לה, ולו במעט, מכל מה שהשקיעה בי".

ב-1938 חסיה עולה ארצה ומצטרפת ל"מצפה השרון" שברעננה, לעבודה בקטיף. עם המעבר לקיבוץ "לשחרור" היא מתחילה את עבודתה בחינוך. חסיה למדה חינוך (גננת) בסמינר הקיבוצים  והעבירה את קבוצת "גורים", הבנים הראשונים, לנקודת הקבע ברמת השופט, ב- 1943. חסיה עבדה כ- 30 שנה בחינוך בקיבוץ, בעיקר כמורה בבית הספר היסודי, עד לפנסיה. 

ברמת השופט חסיה מקימה משפחה עם צבי ונולדות הבנות תלמה ועדה.

ב- 1948 יוצאת כל המשפחה לשליחות התנועה בבודפסט ואחר כך בווינה, שם הם מקימים את תנועת השומר הצעיר לאחר השואה.

עם החזרה ארצה לרמת השופט נולד הבן אמיר.

בקיבוץ ובארץ חסיה ממשיכה בעבודת החינוך, לומדת באוניברסיטה ופעילה במחלקת חינוך בקבה"א.

חסיה פעילה במפלגת מפ"ם וצירה בקונגרס לנשים דמוקרטיות, בוועד הפועל של הקבה"א ובקונגרס הציוני הכ"ג בירושלים. חסיה נחשפה לבעיית יהודי רוסיה ומסורבי העלייה. היא פועלת בוועידה הלאומית לקשרים עם היהודים בזמן "מסך הברזל" וכשהחלה העלייה מרוסיה היא שותפה לקליטת קבוצות עולים במסגרת "בית ראשון במולדת". עד היום משפחות רבות אסירות תודה לה על עזרתה בהשתלבותם בארץ.

בשנת 1972 נפטר צבי, בן זוגה, שאותו היא אהבה וסעדה במסירת בעת מחלתו, והוא רק בן 60 שנה.

בגיל פנסיה, עד לפני כשנתיים, חסיה ממשיכה בעבודתה: במזכירות הטכנית (סטטיסטיקה, משרד השיכון, משרד הפנים ועוד), והתנדבותית ב"יד ושם". חסיה בין המקימים בקיבוץ את "מועדון שישים פלוס", ומרכזת את הפעילות בו במשך שנים מספר.

משך כל שנותיה בקיבוץ היא פעילה ומעורבת בחיי הקיבוץ, מתנדבת  למשימות חלוציות כגון הדרכת מורים בקיבוצים צעירים, קידום מעמד האישה ועוד.. .

מעבר לעיסוקיה החברתיים והחינוכיים היא בעלת משפחה המטפחת את הקן המשפחתי הענֵף, חובבת טבע, נוף וטיולים, מעורבת בנעשה סביבה, כותבת לעיתון "ברמה" מעת לעת, כותבת שירים, חיונית ומטופחת עד יומה האחרון.

לחסיה משפחה נפלאה, מסורה ואוהבת, שהיא כל כך גאה בה. המשפחה מקיפה אותה בחום ובדאגה. לעיתון "ברמה" היא אומרת: "צר לי שילדי, נכדיי וניניי לא גרים ברמת השופט, אך אני שמחה שהם כולם בישראל ובקרבת מקום, והם פוקדים אותי מדי שבוע".

בטקס יום העצמאות תשע"ג, חסיה הדליקה משואה, וכך נאמר עליה: "חסיה קולבן מסמלת ומייצגת את הקיבוץ  לאורך שנותיו : בחזון החינוכי, בעשייה הציבורית בקיבוץ ובארץ, בתרומה, עזרה, והתנדבות למשימות רבות ומגוונות. היא "אחת משרידי הדור".

 בספר שהוציאה המשפחה היא מספרת על  סוד לאריכות ימיה: "לחלום על צעד אחד קדימה, גם אם קשה לעשותו. לפעול, לעשות ולתת, כי בנתינה עצמה יש מהקבלה והעשרה, ובעיקר - שיקוי  יעיל לאושר – אהבת המשפחה, ציוצי קולות וחיבוקים של נינים".