שלמה זלי שזר נולד ב-1914 בקוטנו שבפולין, ילד שני ואח לשתי אחיות. בגיל שמונה נשלח לביה"ס בפוזנן ואומץ שם  ע"י משפחת זונאבנד שעמם שמר קשר עד סוף ימיו. בנעוריו היה פעיל בתנועת השומר הצעיר. הוריו תמכו ברצונו לעלות לפלסטינה ושלמו את שכר הלימוד לאוניברסיטה בירושלים. הוא עלה ארצה בשנת 1935 כסטודנט אבל הוא בחר בהכשרה הקיבוצית ברחובות "לשחרור", שם פגש את לאה אשתו לעתיד, ושם הם התכוננו לממש את חזונם-התיישבות בקיבוץ. זלי ולאה היו ממייסדי רמת השופט וחיו שם עד מותם. זלי אהב את עבודתו כפלח, היה פעיל במפ"ם, בעיקר בתקופת בחירות, ואהב ספורט. הוא היה מהדמויות המרכזיות בהקמת מגרש הכדורסל המפואר בקיבוץ. למרות שקיבל שטף דם במוח בגיל צעיר שגרם להגבלות גופניות, הוא המשיך לחתור למימוש שאיפותיו ללא לאות. ב-1967 הוא מצא את הקבלות עבור תשלום שכר הלימוד שאביו שילם לאוניברסיטה העברית בהר הצופים (לאחר מלחמת ששת הימים).  זלי החליט ללמוד היסטוריה ולהתמחות בתקופת השואה. כשהשלים תואר שני הוא עבד בספריית השואה בגבעת חביבה. שינוי משמעותי עבורו היה כשביקר ב-1979 את שלושת ילדיו שחיו בניו-יורק והתחיל ללמוד במכון לריאליזם האסתטי. לימוד פילוסופיה זו, שנוסדה ע"י המשורר והמבקר האמריקאי אילי סיגל, איפשר לו להבין את הקשר האמיתי בין כל אדם לעולם כולו. המורים עודדו אותו לבדוק האם עבודתו בספריית השואה מחזקת או מחלישה אותו. לאחר מחשבה עמוקה ראה שעבודה זו מחלישה אותו והחליט לעבור לעבוד למפעל העץ,  שם הרגיש מאושר ועבד במפעל עד מותו בגיל 69.

לזלי ולאה שלושה ילדים: רות, מיכה ודוד.