לאה ספלטר ז"ל

דברים בהלווייתה - 5.1.2014

כתב רן חכים

לאה נולדה ב - 11.12.1923 בעיר לבוב. משפחתה הייתה חרדית ואביה היה שוחט. בילדותה הייתה מבקרת בבית ספר "בית יעקב", שם למדה יידיש, "לשון קודש" וגם לכתוב עברית. בגיל 10 התייתמה מאביה. אמה שנשארה ללא בסיס למחיה החליטה להצטרף להוריה בעיירה ליד לבוב. בגמר בית הספר היסודי, החליטה אמה לשלוח אותה ללמוד מקצוע בעיר הולדתה - לבוב.

בזמן לימודיה פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתחלה הרוסים שלטו בלבוב, אך ביוני 1941 כשפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה, והעיר הופצצה, לקחה אותם המנהלת לרכבות הנוסעות מזרחה לתוך רוסיה. בסערת המלחמה הקבוצה שאתה באה נעלמה לה, ולאה בת ה 17 נשארה לבד. על אותם ימים אמרה לאה: "אני עולה לרכבת ואני נוסעת, לאן? לפנים רוסיה, והיו שם המוני רכבות והגרמנים הפציצו... אני ילדה בודדה בין אלפי הנוסעים, ללא שפה, ללא ניסיון חיים, ללא כלום..."

 בנדודים מזרחה הגיעה לאוזבקיסטן וישבה בעיר בוכרה את חמש שנות המלחמה. שם אימצה אותה משפחה יהודית. היא עבדה בבית חרושת לתפירת מכנסיים לחיילים. בשנות המלחמה הרעב היה גדול, והיא כמו כולם קיבלה 600 גרם לחם מעופש ליום. היו גם מחלות רבות אך לאה כצעירה הצליחה לעמוד בכך.

ב 1945 נרשמה לאה עם אזרחי פולין שרצו לעזוב את ברית המועצות. כשחזרה ללבוב לא מצאה אף יהודי בבית בו גרה. היא חיכתה וחשבה להמשיך הלאה, אולי לארץ ישראל שהייתה לה משיכה אליה בהשפעת הבית והחינוך היהודי. היא שאלה עצמה האם נכון יהיה להישאר על אדמת פולין שעליה הושמדו כל היהודים? ברשימת הניצולים היא מצאה את יעקב, ולאחר שנים שהייתה לבד, הפגישה המחודשת עם יעקב והיותו קומוניסט אלצו אותה להישאר בפולין.

היא הקימה משפחה עם יעקב ונולדו להם דוד ורינה. היא עבדה בבית חרושת לנעליים בו הייתה אחראית לתרבות. שם עבדה גם שרה זיסר שהייתה העובדת הסוציאלית. כאשר לחברתה רחל אבנד (ווין) קרה אסון והיא נשארה אלמנה עם שני ילדיה (אריה ושרה), לאה הצליחה להעביר לה את מקום עבודתה, והיא הקימה את גן הילדים של המפעל. בזכות עברו הקומוניסטי קיבל יעקב משרת מנהל בבית מלון גדול לתיירים בורוצלב.

לאה סיפרה כי ב 1956 התחילו פרעות ביהודים בפולין, ואז גם התחילה עלייה גדולה לישראל. כל החברים שלה שנשארו בפולין הרימו רגליים ועלו. היא התחילה ללחוץ על יעקב והחליטה כי לאחר 11 שנה אינה מוכנה יותר להישאר בפולין ואינה רוצה שהילדים שלה יישארו שם. ב - 1957 לאה הצליחה לשכנע אל יעקב, הוא נכנע לה אבל בתנאי שילכו לקיבוץ ואמר: "אני לא אהיה פועל אצל קפיטליסט!"... היא התפשרה והסכימה ללכת אתו לקיבוץ. בקיבוץ מצא יעקב את הקומוניזם בהתגשמותו. הם עלו ארצה, ובהמשך סייעו לרחל וילדיה לעלות ארצה ולהגיע לקיבוץ.

עם הגעתם לקיבוץ פגשו לאה ויעקב ברות ויצחק סלוצקי ובבנם גיורא. השכנות לאורך השנים ובהמשך נישואיה של בתם רינה עם בן השכנים גיורא הפכו אותם למשפחה אחת. לאחר מספר שבועות בקיבוץ כותבת לאה את רשמיה בעיתון הקיבוץ:

"... ללא היסוס אני יכולה להגיד: רשמי הראשונים עולים על המשוער. מלאת התפעלות אני מחינוכם של הילדים ברוח האהבה העזה לארץ ורואה אני כיצד נוצר דור חדש ובריא שהוא עתידו של העם היהודי..."

בכל שנותיה בקיבוץ הייתה לאה מסורה לכל עבודה ששובצה בה. שנים ארוכות הייתה האחראית להפעלת מטבח וחדר האוכל של מפעל העץ (המנסרה). במפעל עבד גם יעקב, ולאורך השנים עבדו בו חברים ובנים רבים. לאה פעלה בוועדות הקיבוץ וביניהן: ועדת הקשר לחיילים, צוות פסח, ועדת המוסד, צוותי חתונות ועוד... ב - 1988 דווח במסגרת פירוט חוגי הקיבוץ כי לאה ס, ורות ס, מדריכות בחוג לסריגה במסרגה אחת...

ילדיהם של לאה ויעקב עזבו את הקיבוץ, ורינה וגיורא הרחיקו לארצות הברית. המרחק מהילדים ובהמשך מהנכדים לא היה קל למשפחותיהם. השנים חלפו והמשפחה המורחבת (ספלטר וסלוצקי) נפרדה מיעקב ב - 1975, מיצחק ב - 1989 ומרות ב - 1997. מי שחבר ללאה בעשרות שנותיה האחרונות היה דב רוסק שהיה לה שכן חבר וידיד. את דב הכירה דרך חברתה רות ששניהם היו יחד ב"השומר הצעיר" בפולין. למזלה (כפי שהיא כותבת), התפנה חדר ממש לידה ודב עבר לשם. בדברים שכתבה ב - 2001 בציון  30 למותו של דב היא מתייחסת לימיו האחרונים ואומרת:

"... אחרי  24 שנים אני נפרדת ממך, כאן, כשקולך עדיין מהדהד באוזניי וצועק שוב ושוב, לאה, קחי אותי הביתה!"

בחודש שעבר מלאו ללאה 90 שנה. היא שעברה את שנות המלחמה הקשות ושרדה, ידעה מה ערכם של החיים, ומה משמעותה של איכות החיים. בערוב ימיה שהתה במזור והייתה זקוקה לעזרת אחרים. יותר מחמישים שנה קודם לכן בשנת 1960 הייתה לאה מטפלת החולים של הקיבוץ. ברשימה בעיתון היא שיתפה את החברים בעבודתה ובסיום דבריה כתבה: "...דבר אחד ברור לי - למרר זה לזה את החיים אין זה הפתרון הרצוי והנכון. אינני יודעת כמה זמן אמשיך עוד בעבודתי זו? אך לא הייתי רוצה לפרוש מתוך רוגז ויחסים מתוחים עם חברים. כי הרצון הטוב הוא המנחה אותי בעבודתי - והרי זה לא מעט. וסופו של רצון טוב - מעשים טובים."

היום אנו נפרדים מלאה, ולכם משפחתה -  לא נותר לי אלה להביא בשם הקיבוץ וחבריו את השתתפותנו בצערכם. לדוד למרגלית לנכדים ולנינים, לרינה לגיורא לנכדים ולנינים בארצות הברית, אנו מקווים כי קברי הוריכם כאן ברמת השופט יהיו אות וסימן לחייהם ולתרומתם.

יהי זכרה ברוך.